החלטה בתיק ת"א 15215-08-12

החלטתי זו עוסקת בשאלת עיקול זכויות המשיבה, לצורך הבטחת תביעת המבקשת, להשבת כספים שנטלה המשיבה, כביכול, שלא כדין.

1.         הגב' חיה לבל היא ישישה בת 88, אלמנה, המתגוררת בגפה. ביום 30.01.2012 ובשל מצבה הרפואי והנפשי מונתה המבקשת, ד"ר קרן חיימוביץ, אחייניתה ופסיכיאטרית במקצועה, כאפוטרופוס לגופה ורכושה של הישישה (להלן ולמען הנוחיות - "האפוטרופוס" וה"חסויה" - בהתאמה).

2.         המשיבה, פרחיה לבל, הינה קרובת משפחה מצד בעלה המנוח של החסויה, ומי שהצטרפה כשותפה בחשבון הבנק של החסויה, החל משנת 2003.

3.         התביעה דנא, בסך 763,276 ש"ח, הוגשה ע"י האפוטרופוס בשם החסויה, להשבת כספים שנמשכו מחשבון הבנק הנ"ל, והופקדו בחלקם בחשבון המשיבה, לרבות משיכות ושימושים בכרטיסי אשראי, ולרבות רכישת כלי רכב חדשים.

            כמו כן, להשבת כספים שנמשכו מקופות הגמל של החסויה.

4.         אליבא האפוטרופוס, השימוש בכספי החסויה היה לצרכיה האישיים של המשיבה בלבד, תוך שהיא מנצלת את מצבה המנטלי והרפואי של החסויה בשנים הרלוונטיות.

5.         ביום 07.08.2012 ניתן במעמד צד אחד, צו לעיקול זכויות המשיבה הרשומות בבנק הפועלים ובמשרד הרישוי עד סך 800,000 ש"ח. המשיבה עתרה לביטול הצו, ומכאן החלטה זו, הניתנת לאחר דיון במעמד הצדדים (בו נחקרו בחקירה שכנגד האפוטרופוס והמשיבה) והגשת סיכומיהם.

6.         לשיטת האפוטרופוס, נתקיימו בפרשה דנא התנאים המבססים קיומה של עילת תביעה לכאורה, וקיומו של חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין המצדיקים - שניהם כאחד - להותיר את הצו על כנו.

            כך, מרבית משיכות הכספים, לא הוכחשו. ההסברים שנתנה המשיבה קלושים ובלתי סבירים. הכספים, ברובם, בוודאי לא שימשו לצרכי החסויה לבדה.

            כך, יש לדחות, נוכח מצבה הברור של החסויה, ומצב דירתה (הוצגו תמונות) ורכושה, את טענות המשיבה כי טיפלה במסירות בחסויה ודאגה לכל מחסורה.

            כך, יש לדחות את טענות המשיבה כי החסויה נתנה לה, ביודעין ומרצון חופשי, כספים רבים, לה ולבני משפחתה, שהרי החסויה לא הייתה במצב מנטלי המאפשר לה להבין, לשקול ולהסכים. לשם הדוגמא, קבלת כספים מהחסויה, לכאורה לפי בקשתה, בחודש ינואר 2012, שבו ניתנה תעודת רופא לתמיכה בבקשה למינוי האפוטרופוס, המעידה על מצבה המנטלי הקשה.

            אשר להכבדה, נטען כי למשיבה הכנסות נמוכות ביותר ואין רשום על שמה נכס מקרקעין. הוכח כי אין לה אמצעים מספיקים, מלבד הרכוש שעוקל, לפירעון החוב הפסוק, ככל ויינתן פסק דין לזכות החסויה.

7.         מנגד, בפי המשיבה טענות רבות, לסתור האמור בבקשה.

            אפתח בטענותיה המקדמיות:

א.         התביעה הוגשה בחוסר סמכות. האפוטרופוס לא מונתה כאפוטרופוס לדין של החסויה. סמכויותיה מוגדרות בצו המינוי (נספח א' לבקשת העיקול) והן אינן כוללות את הגשת התביעה. יתירה מכך, בית המשפט הורה שכל פעולה ברכוש החסוי מצריכה את אישורו.

            דא עקא, שלא צורף לתביעה או לבקשה, אישור בימ"ש המתיר את הגשת התביעה.

לשיטת ב"כ המשיבה, הגשת התביעה באה בגדר "פעולה של האפוטרופוס ברכושה של החסויה" כמוגדר בצו המינוי. כמו כן יש להגדירה ככזו משום שככל ותדחה התביעה, ישולמו הוצאות למשיבה מכספי החסויה. במקרה דנא, חמור הדבר באופן יוצא דופן, בשל סכום התביעה וגובה העיקול, המסב נזקים עצומים למשיבה, שיתבעו מהחסויה ככל ותדחה התביעה.

ב.         הבקשה הוגשה בחוסר תום לב ותוך הסתרת עובדות מהותיות. ראש וראשון, המשיבה הסתירה שהכספים שימשו בעיקר את החסויה, מכספים אלה שולמו הוצאותיה לאורך השנים, לרבות: כלכלה, תרופות, עישון, תחזוקה שוטפת של הבית ועוד כהנה וכהנה הוצאות שוטפות. לא זו אף זו, הכספים שימשו לצרכים מיוחדים של החסויה. כל זאת נעלם מעיני בית המשפט בתחשיבי האפוטרופוס. ניתן להבחין בכך בנקל ממסמכי האפוטרופוס עצמם.

ג.          האפוטרופוס נקטה שיהוי ניכר בהגשת הבקשה, משום שהעובדות נשוא התביעה נודעו לה כבר בשנת 2010. שנתיים הן שיהוי כבד, ארוך וממושך בנסיבות אלה - זמן בלתי סביר לגיבוש התביעה והבקשה. השיהוי מאיין את טענת האפוטרופוס כי צו העיקול חיוני ודחוף (סעיף 43 לבקשה), ולא היה מקום לעיקול זכויות המשיבה מלכתחילה.